את שישי ושבת הקדשתי לנקיון הבגדים שלי מסרחון הבואש ולמנוחה.
במוצ"ש עליתי להפגנה ועצרת משפחות החטופים בבלפור בירושלים.
ביום ראשון עליתי לירושלים, לעצרת בקריית הממשלה. היה מדהים.
היתה באוויר תחושה של כעס ונחישות והחלטה שהפעם זה לא כמו המחאות הקודמות.
כל הנואמים חזרו כמעט בדיוק על מה שנחי אלון כתב ואני העתקתי פה לבלוג, ולמה שאני כתבתי בעצמי על המעבר ממחאה למאבק. כולם השתמשו במילה "מאבק" וכולם אמרו "אנחנו לא מפסיקים את המאבק עד שהוא ילך" או משהו בסגנון. עמי אילון אמר שנקיף את הכנסת במאהלים. אני מקווה שזה יהיה נכון.
צילום מפייסבוק – Moshe Versi Versano
השלט שלי זכה להמון תגובות טובות ולהמון צילומים. אחר כך הלכתי לרחוב עזה. גם שם זעם ונחישות. גם שם קיבלתי תגובות מצוינות לשלט. הרגשתי שהוא עוזר ומעודד ודוחף לכיוון הנכון.
הלכתי לבדוק מה שלום המאהל בגן העצמאות והוא לא היה שם. אחר כך נודע לי שעיריית ירושלים החרימה את הציוד. הפעילים העבירו את האוהלים האישיים שלהם לרחוב עזה אבל לא ברור לי מה יקרה בהמשך. עד שלא יהיה מאהל שהשהות שלי בו תהיה משמעותית מבחינת המאבק, אני אמשיך לישון בבית ולעלות לירושלים להיאבק.
כשהגעתי הביתה הוספתי פוסט חשוב ל"לא רלוונטי" שנשלח אלי לבדיקה – כך הונו וסחטו בכירים מאוד בישראל את משפחות החטופים שכתב גיל דיקמן, בן דודה של של כרמל גת מקיבוץ בארי שנחטפה לעזה ונרצחה בשבי החמאס.