בערב, כששטפתי כלים, היכתה בי המחשבה.
שבוע אחרי תחילת המלחמה החלטתי שכשיחזרו ההפגנות, על השלט שלי יהיה כתוב "לביבי אין מצפון". חזיתי שביבי ישתמש בחטופים לצרכים האישיים שלו ולא יהיה לו אכפת מהם. חודש אחרי זה, ב 11 בנובמבר, באתי עם השלט לכיכר המוזיאון והתבקשתי לעזוב כי "אנחנו לא מערבים פה פוליטיקה". עברתי לרחוב קפלן, שם הפגינו הרדיקלים.
ידעתי שזה יקרה. חזיתי שזה יקרה. הייתי מתוסכל שקולי לא נשמע ולא השפיע. האירוניה היא שבמקום למנוע מראש מה שהיה ברור שיקרה, חטופים לא חזרו ויותר מדי אנשים היו צריכים למות ויותר מדי זוועות פוליטיות היו צריכות לקרות כדי שמחאות שלא הזיזו לאף אחד יהפכו למאבק אמיתי.
נחזור לתחילת היום. או לאתמול.
כי כשהסתובבתי לבד בעיר עם חולצת "לך" וכובע צהוב, הרגשתי לא בטוח. חששתי שעלולים לתקוף אותי. במקום להיות אמיץ, החלטתי להוריד פרופיל. היום כשעליתי לירושלים, לבשתי את הקסקט הרגיל שלי וחולצה מעל חולצת "לך".
רק כשהגעתי לרחוב עזה הרגשתי בטוח. החלפתי כובע והורדתי את החולצה הארוכה.
הסתובבתי ליד ההפגנה למטה בעזה ואז עליתי לישיבה של משמרת 101. עד עכשיו לא התחברתי לישיבה השקטה והלא פוליטית בהצהרה.
הצלחתי להיות שם שעה. גם זה טוב.
כשחזרתי להפגנה ברחוב עזה למטה היו שם מפגינות של נשים עושות שלום.
חשבתי על ויויאן סילבר ונעצבתי.
מישהו אמר לי שהשלט שלי מושלם ושמחתי קצת.
עיתונאי ראיין אותו ואולי אהיה בעיתון בסוף השבוע.
מחוץ למתחם היה מפגין שצעק במגפון שדמוקרטיה זה זכויות שוות לכולם וההפגנות שלנו חוסמות את העיר ואת הזכות של התושבים לתנועה. שנלך להפגין איפה שלא נפריע.
אמרתי לו שהמטרה של ההפגנות היא להפריע וכמה שהוא צועק שאנחנו מפריעים דווקא מחזק אותנו. לא השתכנע והמשיך לצעוק.
אחר כך חזרתי הביתה.
מחר בערב צפויה להיות עצרת גדולה בקריית הממשלה. נתראה שם?