בערב בבית התחילו לתקוף אותי הספקות. אני לא שוכח את מה שכתבתי בשנים האחרונות שאם כמה עשרות אלפי אנשים יעלו לירושלים, יתיישבו על האספלט ולא יזוזו, לא תהיה לו ברירה אלא ללכת. אבל עשרות האלפים לא מגיעים. ההצהרות של המאבק טובות ונכונות אבל עשרות אלפים (עדיין?) לא החליטו להפסיק כל מה שהם עושים בחיים שלהם ולעלות לירושלים. אני מקווה שתהליכי הפיטורים של ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה תעורר את המאבק ותעלה לירושלים עוד אנשים.
בבוקר פורסם סרטון של בן-גביר מוכנס לכנסת ברגל כי המאבק חסם את הכניסה לרכב שלו. תחושה טובה להתחיל בה את היום.
בבוקר הגעתי לכיכר המנורה מול הכנסת ושם הופתעתי לראות הפגנה גדולה למען הילדה היימנוט.
המפגינים טוענים שהיא חטופה ומאמצים את הצבע הצהוב של מחאת החטופים. מצויין.
רוב היום היום הייתי בכיכר המנורה. שוב ראיתי את האיש המאוד מוגבל, בכיסא גלגלים חשמלי. ראיתי אותו גם בהפגנות ברחוב עזה. נחישות מרשימה.
אחר הצהריים ישבתי קצת במשמרת 101 ואז עברתי לכיכר הג'וינט שם תתקיים הפגנה להחזרת החטופים.
קיבוץ צובה יזמו חלוקת אוכל למפגינים וגייסו אותנו, קיבוץ תמוז, להביא עוד אוכל ולהכין מרק. עזרתי לחמם אותו במקום.
ההפגנה להחזרת החטופים היתה באווירה שונה מאשר ההפגנות האחרות במאבק. יותר עצובה ופחות מתריסה. מובן לגמרי. הגיעו חברים מהעוטף והיה נחמד ("נחמד") להיפגש.
המאבק ממשיך ואני לא מוותר.