מכתב מרגש של אשה דתית לאומית מבית שמש

בשבוע שעבר התקיימה בבית שמש הפגנה משותפת למחנה הציוני התובע בחירות חוזרות בבית שמש וללהט"בים שמחו על התבטאותו של ראש העירייה על הומואים ש"צריכים לטפל בהם משרד הבריאות והמשטרה".

לאחר ההפגנה פרסמה אשה דתית לאומית מכתב מרגש בקבוצת הדיון של קבוצת הפעילים למען בחירתו של אלי כהן לראשות העיר.

אני מפרסם כאן את המכתב, בתיקוני ניסוח קלים.

המכתב הזה מסמל בעיני את התהליך המדהים שהתרחש בבחירות המקומיות כאן בבית שמש. קבוצות שכמעט לא דיברו ולא נפגשו התאחדו ועדיין מאוחדות סביב מטרה גדולה משותפת. בעקבות המפגשים, לפחות של קבוצת הפעילים, נוצרו קשרים בין תושבי העיר שאני מקווה שיישאו פירות גם בהמשך החיים המשותפים בבית שמש.

—–

קודם כל, אני רוצה להודות לאופיר שהנחה את ההפגנה הערב ולכל אלו שהשתתפו בהפגנה שהיתה לענין — ובאמת שוב הראתה לי איך אפשר לבנות עיר היודעת להכיל אנשים עם דעות מאוד שונות אחת מן השניה — ברוח של סובלנות וכבוד לזולת — וכבוד הדדי ובסופו של דבר יכולה להביא לקידוש שם שמים בעולם.

ההפגנה הערב היתה — כמו שאופיר וכל המארגנים האחרים שהבטיחו — מחאה על הזיופים ועל הדרישות לבחירות חוזרות.

השבוע, עברתי הרבה מאוד שלבים בדיעותי על מה לעשות לגבי ההפגנה הערב.

אני מונה את עצמי עם אלו שמצד אחד מאוד מקפידה בשמירת תורה ומצוות ומצד שני בהערכה ובאמונה בדרכי הדמוקרטיה — ומקומה בהשגת בניית חברה העוסקת בתיקון עולם ומסוגלת להביא לקידוש שם שמים בעולם.

בתחילת השבוע, מאוד הזדעזעתי לשמוע עוד אמירות של אבוטבול בסוף שבוע שעבר. (למרות שאני כבר אמורה להיות במקום לא להיות מופתע מאף מילה או מעשה, שוב הופתעתי…).

לאחר שאמרו שתהיה הפגנה בשיתוף עם הקהילה הגאה, היה ברור לי שאני לא אשתתף — ממיליון סיבות — כולל כל מה שנאמר בפורום השבוע.

בהמשך, הגעתי למסקנה שזה לא תהיה  הפגנה על הגאים אלא על המעוות שאנחנו מנסים לתקן כבר לא מעט זמן. בשלב זה. הגעתי למסקנה שאני יכולה להשתתף (בלי לעבור על הערכים שלי), אבל היה ברור לי שאני לא אספר לילדים שלי אפילו שיש הפגנה…

ואז, הבוקר, שוב הבנתי שאבוטבול שיחק את הקהילה הגאה (ובסופו של דבר כמעט אותנו) עם הבטחות שאני לא מאמינה שהוא אפילו חושב לקיים (או שבטוח לא יקוימו ברגע שכמה קיצונים ישמעו עליהן ויעשו את העבודה בשבילו) — ושהם לא יגיעו בהמוניהם ואם אני לא אעשה מעשה, הוא יצליח להשיג את מטרתו של שבירת ההפגנה והדרישה לבחירות חוזרות.

באותו זמן, התחלתי להבין — שאם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו, אימתי…. — והחלטתי — שהגיע הזמן סוף סוף ללמד את הילדים מה שתמיד דחיתי ושעוד לא רציתי ללמד אותם בגלל המורכבות של הדעות שרציתי לחלוק איתם — ושאני הולכת להביא אותם הערב.

היה ברור לי גם שלא אוכל להביא אותם בלי לספר להם מה קורה (וטוב יותר שישמעו ממני ולא מאף אחד אחר) — וגם שאתכנן את זה בצורה שאוכל לצאת אם ההפגנה תשנה את צורתה וכוונתה המקורית….

התחלתי עם נושא הדרת הנשים ראשון מכיוון שזה נושא שכבר מכירים — ושאינו מתנגש עם הערכים שהם מכירים — גם של התורה וגם של הדמוקרטיה.

ואז הגענו לנושא השני…

הבן הגדול שלי — זה שבן 11.5 — אפילו לא הכיר את המושג להיות "גאה"  — חוץ מזה שיש איסור תורה שאני חושבת שהוא חשב שכבר לא קיים בעולם. דברתי איתם על זה שמצד אחד שיש איסור חמור בתורה. דברנו על זה שלמרות שיש איסור — מדובר על איסור על מעשים — ולא חס וחלילה על נטייה או אנשים ושאנחנו לא שופטים אף בן אדם על מעשיו אפילו אם התורה לא מסכימה איתם ומכבדים אותם ועל זה שכל אחד בוחר בדרך שלו — ושזו זכותו. דברנו על החשיבות לכבד כל בן אדם באשר הוא. דיברנו על הדמוקרטיה — והתחלנו לדבר על איך משלבים אחד עם השני — ואיך הם יכולים להשלים אחד את השני. דברנו על שמירת וכיבוד החוק…

הבנתי שרק התחלנו לדבר — ושיש עוד הרבה על מה לדבר. הבנתי שטוב שסוף סוף התחלנו לפני שהחברים שלהם יתחילו איתם ושהשיחה עם החברים לא תבוא מצד ידיעה, אלא מחוסר ידיעה והבנה ומחשבה.

מעבר לפן המוסרי שהיה ברור להם ששוב לא פספס הזדמנות לחלל שם שמים (שהעסיקה אותי כל פעם שחשבתי על זה בעצמי), הילדים שאלו אותנו — האם ולמה מותר להתראיין לכתבה שתופיע בשבת… ושוב הבנתי עד כמה המניע פה הוא לא של שמירת תורה ומצוות ע"י חברה הדוגלת בקפדנות של שמירת תורה ומצוות למהדרין, אלא השגת מה שרוצים בלי לחשוב אם זה עומד בקריטריונים שהתורה הציבה לנו… ושוב הנפנו את ההזדמנות לדבר על זה ולומר שוב איך ש  the end doesn't justify the means. לא רק צריך לפעול להשיג מה שאנחנו רוצים להשיג — אלא על החשיבות לפעול ביושר.

מעבר לזה שאני מרגישה כרגע שאני צריכה להודות לכולם על ההזדמנות שאני קבלתי לחנך את ילדי בנושאים מורכבים שטרם הגעתי אליהם, אני גם רוצה להודות לקהילה הגאה שבאמת כבדה את צביון עירנו והמסר החשוב שלנו… (דאגתי שארגיש שאני חייבת לצאת באמצע עם הילדים, אך הם באמת כבדו אותנו — ועל זה אני גם רוצה להודות להם).

בסופו של דבר, הבנתי כמה כברת דרך אנחנו עדיין צריכים לעבור — ומתפללת שנקבל את ההזדמנות שנוכל לנסות. אני מקווה שזה שהפרשה הגיעה אלינו ללא רצוננו ותכנוננו בסופו של דבר תביא אותנו למקום טוב יותר — שנצליח באמת לכבד אחד את השני — אלו שלא הגיעו עם אלו שהגיעו. שנזכה להבין כמה מורכבת המציאות האמיתית ובחירתינו להיות "חופשיים" גם מחייב אותנו — כל אחד ואחד וכולנו בתור חברה — לעבוד קשה ובאמת לכבד את כולם.

בהוקרה על תרומת כל אחד למאבקינו לאמת ולשלום,

ברכה